פסק-דין בתיק עמ"נ 41521-09-11

הרקע לערעור וטענות הצדדים:

לפני ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד המועצה האזורית חוף הכרמל (להלן: " ועדת הערר") מיום 23.6.11 שניתנה בעררים שהגישה המערערת על חיובי ארנונה לשנים 2000 - 2011 (להלן: " החלטת ועדת הערר"). המערערת מבקשת לבטל את הקביעות אשר בסעיף 4 סעיפים קטנים 2, 3, 4, 6, 8, 9, 10 להחלטת ועדת הערר ולהצהיר כי לא ניתן לחייב אותה בתשלום ארנונה בגין כל הנכסים המצויים בתחום תחנת הרכבת עתלית, פרט לשטח מבנה תחנת הרכבת בעתלית המסתכם בשטח בן 280 מ"ר, כמפורט בסעיף 3ב'1 לפרוטוקול ועדת הערר מיום 23.6.11.

בהחלטת ועדת הערר נדחו מרבית טיעוני המערערת בעררים שהוגשו על ידה בגין השנים 2000-2011 ונקבע כי המערערת חבה בתשלום ארנונה בגין שטח חניה ציבורית ללא תשלום (1811 מ"ר); קירוי פתוח מעל המדרגות (371 מ"ר); קירוי חיצוני פתוח (12 מ"ר); מגדל מדרגות פתוח ומעלית (48 מ"ר); מעבר מקורה (25 מ"ר); מעבר נוסעים (40 מ"ר); ובסה"כ שטח המבנה לחיוב 776 מ"ר. באשר למעבר להולכי רגל רציף (74 מ"ר) ומגדל מדרגות מעל הרציפים (52 מ"ר) נקבע כי אין לחייבם בארנונה וכן באשר למבנה נטוש בגודל 68 מ"ר נקבע כי אין לחייבו ויש לבטל מתחילת החיוב. כמו כן, הופחת שטח דרך הגישה בגודל של 320 מ"ר מהחיוב בגין חנייה.

המערערת טוענת כי שטחי הנכסים שחוייבו בהחלטת ועדת הערר בתשלום ארנונה הינם בגדר " רחוב" כהגדרתו בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: " פקודת העיריות") ולפיכך לא ניתן לחייבם בתשלום ארנונה.

לטענת המערערת החלטת ועדת הערר אינה מנומקת ואינה מגלה את הטעמים ששימשו את ועדת הערר בהחלטתה ופרוטוקול הישיבה לקוני ואינו כולל את טיעוני הצדדים ובאי כוחם כפי שהובאו לפני ועדת הערר.

המערערת טוענת כי בהחלטתה קיבלה ועדת הערר את טענות המערערת בהתייחס לרציפים הצמודים למסילות הברזל וקבעה כי המערערת אינה חייבת בתשלום ארנונה בגינם בהיותם בגדר "רחוב" וכן קיבלה את טענות המערערת בהתייחס לכביש הציבורי בשטח של 320 מ"ר אותו יש להפחית משטח החניון הציבורי ובהתייחס לשטח של מדרכה חיצונית בשטח של 74 מ"ר ומגדל מדרגות מעל הרציפים בשטח של 52 מ"ר, לגביהם קבעה ועדת הערר כי לא ניתן לחייבם בתשלום ארנונה. מאידך נדחו טענות המערערת בכל הנוגע להיותם של החניון הציבורי הפתוח לקהל הרחב ללא תשלום, הסככות והשטחים המקורים המצויים על הרציפים בגדר מתקנים הקשורים למסילה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה ולכן מהווים רחוב. המערערת טוענת כי שגתה ועדת הערר משדחתה את טענות המערערת לעניין זה.

באשר לחניון הציבורי ללא תשלום טוענת המערערת כי החניון פתוח לקהל הרחב, מצוי בסמוך לשכונת מגורים ולמערערת אין כל שליטה עליו ולכן החניון עומד לטענתה בכל הקריטריונים הקבועים להיותו בגדר " רחוב" ולא ניתן לחייבו בארנונה. המערערת הגישה חוו"ד של כלכלן ושמאי מקרקעין לעניין זה ולטענתה ועדת הערר התעלמה מחוות דעת זו.

בכל הנוגע לשטחים המצויים בתחנת הרכבת כגון מבנים, רציפים, סככות המכסות חלק קטן של הרציפים וכדומה נטען כי מסילות הברזל והשטחים שבצידן נמצאים בתחום השטח המגודר של תחנת הרכבת שאינו עולה על 15 מ' מכל צד של מסילות הברזל. נטען כי הסככות והשטחים המקורים המצויים על גבי הרציפים הינם בגדר מתקנים הקשורים למסילה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה ודינם כדין רחוב ולא ניתן לחייבם בתשלום ארנונה.

באשר לשטחים אלה נטען גם כי ועדת הערר שגתה בקביעתה בסעיף 4 ס.ק. 10 לפיה יש לחייב 776 מ"ר במקום 978 מ"ר כאשר בפועל היה עליה לקבוע כי שטח המבנה לחיוב עומד על 280 מ"ר בלבד, כמפורט בטענות נציגת המערערת בסעיף 3.ב.1 לפרוטוקול ועדת הערר מיום 23.6.11.

כן נטען כי חיוב שטחי החניון והרציפים בסיווג 211 הינו שגוי וכי לגבי שטח החניה יש סיווג נפרד בצו הארנונה של המועצה.

המשיב טוען כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר. נטען כי גם אם ההחלטה אינה ארוכה ומנומקת היטב הרי שהחלטה זו מיישמת את הלכת ביהמ"ש העליון בכל הקשור לחיוב תחנת רכבת בארנונה וזאת בהתאם להוראות צו הארנונה של המועצה. נטען כי אין המדובר בנכס גדול ומורכב. כן נטען כי הסוגיות המשפטיות העולות משאלת החיוב הינן סוגיות שהוכרע בהן לא אחת והמערערת לא הראתה כי החלטת ועדת הערר אינה סבירה באופן קיצוני.

נטען כי בשנת 2007 ערכה המועצה בדיקה ומדידה של נכסי המערערת ומצאה כי החיוב שהושת על נכסיה בעבר הינו שגוי. בהתאם נשלחה למערערת שומת ארנונה מתוקנת לשנת 2007 הכוללת חיוב בגין השנים 2000 - 2006. בהתאם לשומת הארנונה המתוקנת נשלחו למערערת שומות ארנונה לשנים 2007 - 2011. בגין שומות הארנונה הוגשו השגות ועררים אשר נדחו על ידי המועצה. ביום 23.6.11 התקיים דיון לפני ועדת הערר שנתנה החלטה שקבעה כי שטח חניון הרכבת יחוייב בארנונה, הרציפים לא יחויבו, מבנה התחנה לרבות הקירוי מעל המדרגות במבנה התחנה יחויב, מעברים בתחנה יחויבו, מבנה נטוש לא יחויב. נטען כי החלטת ועדת הערר אינה חורגת ממתחם הסבירות ולא מתקיימת כל עילה להתערבות בה.

המשיב טוען כי החניון במקרה דנן אינו " רחוב" שכן מדובר בחניון של הרכבת המשרת רק את באי הרכבת ואין ספק כי היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לחניון שכן החניון מרוחק מבתי מגורים. כמו כן בחניון ממוקם שלט מטעמה של המערערת אשר מציין כי מדובר בחניון של הרכבת ובאתר הרשמי של המערערת מציעה המערערת ללקוחותיה חניה בחניון ללא תשלום כחלק מהשירותים הניתנים על ידה.  באשר לטענת המערערת כי יש לסווג את שטח החניון תחת סיווג אחר נטען כי היות וסיווג חניונים בצו הארנונה של המועצה מתייחס אך ורק לחניונים תמורת תשלום החניון שבהחזקת המערערת סווג כקרקע תפוסה.

עוד נטען כי השטחים המקורים חויבו כדין בהתאם להוראות צו הארנונה הספציפי של המועצה ולאור קביעת ביהמ"ש העליון מהם השטחים ברי החיוב בתחנת רכבת. נטען כי מדובר בשטחים המהווים חלק ממבנה התחנה והמשך ישיר ומבונה של תחנת הרכבת עצמה ובהתאם לפסיקה שטחים אלה חוייבו כדין. נטען כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה מדובר במתקנים הקשורים למסילה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.

עוד נטען כי עצם העלאת הטענה לבטלות סעיפים מסוימים בהחלטת ועדת הערר, שעה שהמערערת אינה דורשת ביטול סעיפים בהם קיבלה ועדת הערר את טענותיה, שומטת את הקרקע תחת טענתה של המערערת לבטלותה של החלטת ועדת הערר. לפיכך נטען כי יש לדחות את טענת המערערת לבטלות החלטת ועדת הערר מחוסר הנמקה ולחילופין להחזיר את הדיון לוועדת הערר לשם הנמקת קביעותיה.

המשיב טוען כי סוגיית סיווג נכסיה של המערערת כ" רחוב" הייתה נתונה במחלוקת שנים רבות בין המערערת לרשויות השונות עד שניתן לאחרונה פסק הדין בעניין עיריית הרצליה (עע"מ 8286/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית הרצליה, לא פורסם (14.3.11)) בו קבע ביהמ"ש העליון כיצד יש לראות את חלקי תחנת הרכבת לעניין חיוב בהיטלים שונים של העירייה. נטען כי ועדת הערר יישמה בהחלטתה את האמור בפסק הדין על הנכס נשוא הערעור וכי אין מקום להתערב בהחלטה שניתנה בהתאם לדין ולפסיקה.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטת ועדת הערר הגעתי למסקנה כי במקרה זה אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה, אשר נראה כי בחנה את כל טיעוני המערערת באופן ענייני ואף קיבלה חלק מטיעוני המערערת והגיעה להחלטה סבירה לאחר ששקלה את כל השיקולים הרלוונטיים. אמנם ההחלטה אינה מנומקת אך היא מפורטת דיה וניכר בה כי היא ניתנה בהתאם לדין ולפסיקה בנושא ותוך הסתמכות על הידע והניסיון המקצועי של חברי הוועדה והיכרותם את תחנת הרכבת שבנדון. לא מצאתי בהחלטה פגם המצדיק התערבות.

כידוע, אין ביהמ"ש לעניינים מנהליים מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המקצועית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראה: